מתעניינים יקרים!
אתר קה"ל החדש נמצא בשלבי פיתוח ראשוניים. חלק מן המדורים עדיין חסרים והמידע עשוי להיות חלקי או חסר. האתר יושלם בשבועות הקרובים.
קה"ל - קבוצת הורים לילדים שלמים

זאת מסורת של אלפי שנים

כמה הורים מציגים את נימוקם למילת בנם באמצעות הטיעון הסתמי "זאת מסורת של אלפי שנים". לעתים מצטרפת אליה גם הטענה ש"אבותינו מסרו את נפשם על קיום מצווה זו". מדובר בטענה מפוארת ללא ספק, אך נסו להסביר לעצמכם: מה בעצם עומד מאחורי הטענה הזו? האם העובדה שהעם היהודי (או כל קבוצה אחרת) ביצע פעולה כלשהי במשך תקופה ארוכה מאוד מהווה, כשלעצמה, סיבה להמשיך בכך? ומה בכלל עמד מלכתחילה מאחורי אותה מסורת עתיקת יומין? אמונה דתית? אידיאל יופי? שיקולי בריאות? האם מה שעמד מאחוריה נכון עבורכם כיום?

היהדות (ודתות ואמונות בכלל) קיימה במשך אלפי שנים מסורות שהיו כרוכות בפגיעה גופנית החל בעונש המוות היהודי, מלקות, עין תחת עין ובתקופות קדומות יותר אף הקרבה קורבנות. לאורך הדורות, ועם השתנות הנורמות החברתיות שבתוכן חיו הקהילות היהודיות, נעלמה הפגיעה הגופנית כמעט לחלוטין והוחלפה ב"שווה ערך" הלכתי. אף מצוות שאינן כרוכות בפגיעה בגוף אך יש בהם פגיעה מהותית אחרת (אף כלכלית), מצאו להן במרוצת הדורות תחליפים. את בננו איננו מוסרים לבית המקדש, כי אם מקיימים תחת נוהג זה את טקס "פדיון הבן", איננו מקיימים את נוהג השמיטה כהלכתו, אלא מבצעים תחתו "היתר מכירה", רבים ממקיימי המצוות כבר אפילו אינם מבערים את החמץ בפסח, אלא מסתפקים בטקס סמלי להעברת הבעלות עליו וגם מנהג הכפרות הכרוך בשחיטת תרנגול, כבר מוחלף ע"י רבים בתרומה כספית, מתוך ההכרה בסבל שנגרם לבעל החיים והרצון למנעו. ברית המילה היא למעשה הפגיעה הגופנית האחרונה שעוד מתקיימת בשם ההלכה.

נראה כי מאחורי טיעון זה עומד ניסיון כללי לתת הסבר רציונלי לכאורה לפעולה. יש אנשים שקרוב לוודאי, אינם שומרים שבת כהלכתה ולעתים קרובות אינם שומרים כשרות ואף אינם מקפידים להימנע מאכילת חמץ בחג הפסח. גם כל אלו - מסורות בנות אלפי שנים שהיהודים קיימו באדיקות ולעתים אף מסרו את נפשם על קדושתן.

כך שגם אם אכן מדובר במסורת עתיקת יומין, לא ברור מדוע היא זוכה ליחס שונה מזה של מסורות אחרות שאותן הורים בחרו להשליך בחיים המודרניים.