על הדרך להחלטה לא למול את תומר / יובלל 05/02/02 אני מביא את סיפורינו מהפורום של iol - בינתיים הוא כבר בן חודש ויומיים!! תומר (המדהים) שלנו כבר בן שבועיים וחצי. אנחנו בחרנו שלא לעשות לו ברית מילה. הבחירה נעשתה אחרי הרבה התלבטויות ובירורים, וכיום, כשאנחנו כבר הורים ותיקים :) אנחנו מאד מאושרים שכך בחרנו. היות ופורום ברית מילה מאד עזר לנו במחקר ובמסע הלבטים הלא קל, החלטתי להביא כאן את התהליך שעברנו בדרך להחלטה. הכל התחיל עוד לפני ההריון, כשכבר החלטנו שאנחנו רוצים להביא ילד לעולם, תפסה את עיני כתבה ב``הארץ`` על הורים שבוחרים ללמד את הילדים שלהם בבית ולוותר על שירותיה המפוקפקים של מערכת החינוך. בתור אב לעתיד, ומי שמכיר את מערכת החינוך כתלמיד בעבר ומורה במשרה חלקית בהווה, הנושא סיקרן אותי, וביקרתי בעקבות ההפניה באתר של ``באופן טבעי``. באופן כללי אני אוהב לחשוב על עצמי כאדם שלוקח החלטות מתוך בחירה ומחשבה, והביקור באתר הזה הראה לי עד כמה חזקה גם אצלי הנטיה הטבעית לעשות בצורה אוטומטית מה שכולם עושים. עד לאותה שניה מעולם לא חשבתי על כל אותם נושאים, לקחתי אותם בתור אקסיומה- נותנים את כל החיסונים, מחתלים בחיתולים חד פעמיים, הולכים לבית ספר, הילד ישן בנפרד מההורים, וכן הלאה. באותו רגע התחיל תהליך מרגש של הרבה מחשבה על כל אחד מהנושאים האלה. בחלק מהנושאים השתכנעתי שמה שכולם עושים זה נכון לי, ובחלק - שלא. מהאתר הזה המשכתי לגלוש ולברר עד שהגעתי לאתר של ``אף מילה``, ושם מצאתי את מאמר ``קרבן הברית`` של דר` חנוך בן-ימי. המאמר הזה ניפץ לי כמה אקסיומות שמושרשות היטב אצל רב האנשים שאני מכיר: ``לתינוקות בגיל הזה לא כואב``, ``ברית זה עניין של בריאות``, ``איבר לא נימול - זה לא היגייני``, והמנטרה הנפוצה מכולם: ``בסה``כ חתיכת עור קטנה ומיותרת``. בנוסף למדתי באיזו התערבות רצינית מדובר, ועל החשיבות של העורלה בתיפקוד המיני. בשלב זה חזרה בת-זוגי, גלית, הביתה, וסיפרתי לה בהתלהבות על כל תגליותי לאותו ערב פורה. לשמחתנו הרבה גילינו שאנחנו רואים את הדברים בצורה מאד דומה, ואחרי עוד קצת בירורים ומחשבות החלטנו להניח לעניין עד שנגיע לשלב שבו כל זה יהיה יותר רלוונטי. כאמור - עוד לא היה הריון אפילו... השלב המשמעותי הבא היה אחרי סריקת המערכות המוקדמת, בה התברר לנו שיש לנו בן. חזרנו לבירורים במלוא המרץ, וזה גם השלב שבו גילינו את פורום ברית מילה. גילינו יותר ויותר עד כמה ה``חיתוך הסמלי והלא כואב הזה`` הוא מורכב, אכזרי, מסוכן לפעמים, ובעיקר חסר כל הגיון למי שאינו דתי. בשלב הזה, כשהבנו שאין לנו שום נימוק בעד ברית, ויש המון סיבות נגד, נשארנו רק עם הסיבה החברתית. כמו שרבים אחרים בוודאי חוו, הנושא החברתי הוא שד לא קטן, שגורם לרגשות עזים ותגובות קיצוניות. לכל אחד יש את הטראומות שלו כילד, ואת ההתמודדויות החברתיות הלא קלות שלו, וגם כאן יש שפע של אקסיומות שרצות במערכת - ``ילדים זה דבר אכזרי``, ``להיות שונה באיבר כל כך רגיש``, וכמובן - הפחד הגדול מהאירועים היומיומיים של הרחצה המשותפת, ההשתנה המשותפת, או השוואת הבולבולים הטקסית (איך זה שאני לא זוכר שאי פעם השתתפתי בכל האירועים האלה?!). בכל מקרה - כאן ההתלבטות היתה הרבה יותר קשה, ובסופו של דבר היו כמה גורמים שעזרו לנו בהחלטה. מתוך הקישורים והמאמרים בקהילה למדנו שיש כבר לא מעט ילדים לא נימולים. הידיעה שאנחנו לא הראשונים היתה מאד משמעותית. בנוסף, מתוך הסיפורים בקהילה (כמו למשל הסיפור של אנדה, ושל אמא של אלכסנדר), ומתוך השאלונים של דר` חנוך בן-ימי, התחלנו להבין שזה שכולם אומרים לנו בודאות שהילד יסבול, זה לא בהכרח אומר שזה נכון... נראה שעצם הפחד מהשונות ומהתגובות הוא הרבה יותר גדול ממה שקורה בפועל. גיליתי, להפתעתי, עד כמה הקובנציה ש- ``חייבים לסבול`` מושרשת עמוק בחברה שלנו, ועד כמה אני לא מזדהה עם זה. יש נטיה בכל התחומים, תמיד להתכונן לרע ביותר, כדי להיות מוכנים כשהוא יגיע, ובעיני הדרך היא הפוכה. צריך להתכונן לטוב ביותר, להנות, לאהוב ולשמוח, וכשנתקלים בקושי, אם נתקלים בו, אני מאמין שיש לנו את הכוחות להתמודד. וספציפית לעניין הברית - רב הסיכויים הם שזה לא יהיה עניין כזה גדול. אנחנו חיים במציאות שבה השונות כבר יותר מקובלת מבעבר - משפחות חד הוריות, צבעים שונים, זוגות מאותו מין, עליה מסיבית ובה גם ילדים לא נימולים וחיילים לא נימולים. וכשיבוא היום הנורא המדיר שינה מעיני כל כך הרבה הורים וסבים, ובו מישהו ישאל את תומר למה אצלו זה נראה אחרת, תומר, שמגיל אפס גדל במשפחה שבה הוא מקבל כמות אינסופית של חום ואהבה, ומגיל קצת יותר גדול יקבל מההורים שלו את הידיעה שכל אחד שונה וכל אחד מיוחד וזה מה שיפה כל כך, לא יתרגש מזה, ומי יודע, בסוף עוד כל הילדים יקנאו בו. כמובן שיכול להיות שיהיה לו יותר קשה, אבל זה נכון לכל ילד בעולם. אני למשל, הייתי ילד חסון, בריא, לא הייתי שמן, לא ממושקף ולא ג`ינג`י - ועדיין לא היה לי קל מבחינה חברתית. בסופו של דבר, נראה לנו שלעשות משהו שכל כך מנוגד לכל פסיק בתפישת עולמנו רק בגלל השיקול החברתי, זה לא נכון, ולא מוסרי. לגבי התגובות - היות ואני כותב כאן בשמי האמיתי, והיות ורבים ממשפחתי וחברי משוטטים באינטרנט, אני לא אפרט הרבה, רק אציין שבאופן כללי, למשפחה לא היה קל עם הבחירה שלנו. התגובה התאפיינה בחרדה גדולה מהסבל העתידי של הילד, אבל לרגע לא היה ספק שהם יהיו איתנו ואיתו, ותגובות של כעס, עוינות, איומים או ניתוק קשר לא פגשנו בכלל. אנחנו בחרנו לשתף את המשפחה הרבה זמן מראש, ועכשיו כשתומר נולד, אף אחד לא מתייחס לזה כבר. עוד דבר מעניין שראינו זה שיש הבדל עצום בין התגובות שפגשנו אצל בני דורנו (30 פלוס) התל-אביבים, שרובם קיבלו את זה בקלילות, בין התלהבות גדולה להסתיגות מתונה, לבין תגובות המבוגרים יותר, ששם כמעט תמיד נתקלנו בחרדת השונות הגדולה. בנוסף - גילינו שהתגובות הכי קיצוניות - היו של גברים. תגובות של כעס וזעזוע אמיתי היו רק מצד גברים. מעניין, לא? על ההפתעה נעימה בטיפת חלב כבר כתבתי בפורום. ולסיכום - פניה נרגשת לחברי הפורום. בשלב שבו שיתפנו את המשפחה, ניסיתי להפנות לקהילה ולמאמרים המופיעים בה. ההורים הרימו את הכפפה, אבל הספיק להם להתקל בשתים שלוש הודעות מיליטנטיות, כדי שהם יסיקו שמדובר בקבוצה של לוחמים אידיאליסטים שיצאו למלחמה לא שפויה נגד העולם. אין ספק שזה לא הרגיע אותם, אלא להיפך. לדעתי - אם המטרה של הפורום היא לפתוח דיון אמיתי ועמוק בנושא שהיה טאבו במשך כל כך הרבה שנים, הדרך היחידה לעשות את זה היא מתוך הקשבה, סובלנות, וקבלת כל הדעות וכל האמונות. אם בנאדם שמתלבט התלבטות אמיתית סופג בפורום זלזול והשפלה בגלל שהוא עוד לא בחר ב-``דעה הנכונה והיחידה``, למה שהוא ירצה להמשיך ולהקשיב? האם באמת אנחנו רוצים לצמצם את קהל היעד של הפורום רק למי שכבר משוכנע מעבר לכל ספק? לכן אני כל כך מעריך את בחירתה של אורית לקבל את כל הדעות ולא להיות מיסיונרית, ולכן מאד מצער אותי הטון הלוחמני של חלק מהמשתתפים.