סיפורם של מיכאלה ושי על ההתלבטות הקשה והמורכבת שלהם, בקשר למילת תום / שי אבא של תום 11/03/03 קצת עלינו: אשתי, מיכאלה, היא בת 30, ילידת גרמניה, נוצריה חילונית. אני, שי, בן 28, יליד ישראל, יהודי חילוני. תום (בננו הבכור) הוא בן 5.5 חודשים, יליד ישראל, אדם חופשי. איך הסיפור התחיל: הרעיון המדהים לגבי האפשרות לא לימול בנים יהודיים (ועוד בישראל...) הגיע לתודעתי בכתבה שקראתי בעיתון כלשהו זמן רב לפני נישואינו והריונה של מיכאלה, אודות הורים שלא מלו את בניהם. אני זוכר עוד היום איך נדהמתי מכמה שהרעיון נשמע מוזר, וכמה שהוא נשמע נכון. הרי כל כך מזעזע לשמוע על מילת נשים באפריקה, בעוד שאנו מלים את בנינו בגאווה. לא עסקתי בנושא מעבר לקריאת הכתבה, אך כנראה שהנושא נחרט בתודעתי, שכן כשמיכאלה הרתה ונודע לנו שיוולד לנו בן (תום), הנושא עלה מייד. ההתלבטות: השיקולים שהשתתפו בהתלבטותנו היו בעיקר תגובות המשפחה (בעיקר של שי), בריאותו של תום, וההשלכות הפסיכולוגיות/חברתיות של אי-המילה על תום. בשלב מסויים עלה גם שיקול לאומי בלבטינו(פרטים בהמשך), וגם בהשפעת המילה על ההנאה המינית שיחווה תום התלבטנו... מקורות המידע בהם השתמשנו במהלך ההתלבטות היו בעיקר מאמרים מאתרי אינטרנט התומכים/מתנגדים למילה. כמו כן, שוחחנו עם כ- 5 משפחות ונערים שלא נימולו , התייעצנו עם פסיכולוג קליני לגבי ההשלכות הפסיכולוגיות/חברתיות הצפויות (פרטים בהמשך), השתתפנו במפגש של זוגות מתלבטים שאורגן ע"י קה"ל, שוחחנו עם רני כשר, ושיתפנו קרובי משפחה וחברים. מנסיוננו, עיקר החומר באינטרנט עוסק באספקט הבריאותי של המילה, ודווקא באספקט החברתי, שהיה המרכזי מבחינתנו, כמעט ואין חומר. לגבי המשפחה של שי, האמנו שאם נחשוף את ההורים מבעוד מועד לנושא ונשתף אותם בהתלטויותינו, אז נזכה לתמיכתם במידה ונחליט שלא לימול את תום. ואכן כך היה. העלינו את הנושא כחצי שנה לפני הלידה, והעברנו להורים חומר קריאה בנושא. כמובן שההורים דאגו להעביר לנו חזרה חומר שתומך במילה. ניהלנו מספר שיחות בנושא לאורך ההריון, וכשהחלטנו, כחודשיים לפני הלידה, הודענו על כך להורים בצורה נחושה. בסופו של דבר, ההורים קיבלו את החלטתינו, ועד היום לא חשנו כל טינה או מרירות מצידם על כך שלא מלנו את תום. בנושא הבריאותי, לאחר קריאה של חומר רב בעד ונגד המילה הגענו למסקנה שכנראה אין העדפה בריאותית ברורה. מהצד המתנגד למילה בעיקר שיכנעו אותנו העובדה שארגון רופאי הילדים האמריקאי חזר בו מהמלצתו הגורפת לימול תינוקות. כמו כן, שיכנעה אותנו ההשוואה בין הסיכון מפני סרטן הפין לסיכון מפני סרטן השד, והעובדה שאין נוהגים לכרות את שדיהן של תינוקות נקבות עם היוולדן. גם בנושא השפעת המילה על החוייה המינית סיכמנו די מהר שחבל על ההתלבטות שכן אי אפשר להגיע למסקנה ברורה, ושככל הנראה יותר גרוע מלנו כנראה לא יהיה לו... מה שכן, מצאנו אתרים עם הסברים ותיאורים מרתקים של המכניקה של יחסי המין. מומלץ! מצידה של מיכאלה לכאורה לא היתה אמורה להיות כל התלבטות. בתור גרמניה נוצריה, הדבר הטבעי אמור היה להיות לא לימול את תום. אך לא כך הדבר. ראשית, אחיה של מיכאלה, בגרמניה, נימול בילדותו מסיבות רפואיות, כך שהאקט לא היה זר לה. אך הסיבה העיקרית להתלבטות של מיכאלה היתה נעוצה בנושא הזהות הלאומית של תום. מיכאלה הכירה מגוף ראשון את חויית הזרות בישראל, ועל אף שהתאקלמה בארץ היטב, מיכאלה עדיין חשה במידה מסויימת זרה בישראל. מתוך כך, מיכאלה לא רצתה שתום יתמודד אף הוא עם הרגשה של זר בסביבתו. הנושא שהעסיק אותנו בעיקר, ושאותו אנו עדיין רואים כנושא עם פוטנציאל בעייתיות, היה התמודדותו של ילד לא נימול בחברה הישראלית וההשלכות הפסיכולוגיות/חברתיות השליליות שעלולות להתפתח כתוצאה מחריגות זו. מהמידע שאספנו הגענו למסקנה שאנו צופים שלאורך ילדותו והתבגרותו של תום יהיו מצבים לא קלים מבחינה פסיכולוגית/נפשית איתם יצטרך תום, וגם אנחנו, להתמודד. לא קיבלנו את טענתם של הורים מסויימים ש "אם ההורים בטוחים בהחלטתם, לא יהיו בעיות!". אנחנו אמנם מאמינים שחשוב לשדר לילד ביטחון ותמיכה, אבל זה לא מבטיח שהילד לא יאלץ להתמודד עם ילדים אכזריים, ושהוא עלול להיפגע במצבים שונים לאורך הזמן. לצאת מנקודת הנחה שלא צפויות בעיות, במיוחד בחברה האגרסיבית הישראלית, זה לטעמנו לעצום את העיניים. בסופו של דבר, החלטתנו היתה שאנו מאמינים שבעזרת התמיכה שלנו יצליח תום להתמודד עם מצבים קשים שעלולים לצוץ, ואולי אף לצאת מהם מחוזק... כאמור, במהלך התקופה בה עסקנו בנושא החברתי/פסיכולוגי, נפגשנו עם פסיכולוג קליני ותיק על מנת לשאול אותו את דעתו בנושא. זו היתה הפעם הראשונה שאותו פסיכולוג עסק בנושא השלכות אי-מילה בישראל, והוא התכונן למפגש שלנו בקריאת חומר מהאינטרנט. הפגישה היתה מועילה בעיקר בכך שאיפשרה לכל אחד מאיתנו לספר בצורה עצמאית ומסודרת את התלבטויותיו. מצד הפסיכולוג, הסיכום היה פחות או יותר ששני הגורמים המרכזיים בעיצוב אישיותו של אדם הם משפחתו וסביבתו החברתית. בלי שום תעודת אחריות, הפסיכולוג נטה להאמין שתמיכה חיובית חזקה מצד המשפחה כנראה יכולה לגבור על השפעות שליליות מצד הסביבה החברתית. אחרי שסיכמנו את ההיבט הפסיכולוגי/חברתי העלה חבר טוב את השיקול הלאומי, לאמור "ברית המילה הוא סממן לאומי שליווה את העם היהודי לאורך הימים, ובל לנו לחתוך (תרתי משמע) את הרצף ההיסטורי..." או לחליפין "מליוני היהודים שנשרפו בכבשנים בגלל הצ´ופצ´יק שלהם ציוו עלינו להמשיך ולחתוך לבנינו." לאחר מחשבה רצינית בנושא החלטנו שלא לבטא את תחושותינו הלאומיות דרך הבולבול של יונתן אלא באמצעות אפיקים קונסטרוקטיביים יותר (חגיגת חגים, מעורבות חברתית ופוליטית, וכו´). בדרך מיקרה, הסרט האחרון שהלכנו לראות לפני הלידה היה "אירופה אירופה", אשר נושא ברית המילה תופס חלק מרכזי בעלילתו. הסרט מגלל את סיפורו האמיתי של נער יהודי באירופה הנאצית, המציל את עורו (פרט לערלתו שנלקחה ממנו והוא בן 8 ימים), על ידי התחזות לגוי. כבר הסצינה הראשונה בסרט היא של ברית המילה של גיבור הסרט, שמספר בדיעבד שהוא זוכר את החוייה בדיוק רב. לאורך הסרט מודגש החשש הנורא שאכל את גיבור הסרט כל הזמן שמא תתגלה האמת הקטנה שתסגיר את יהדותו. בשלב מסויים אף ניסה הגיבור למשוך בערלתו (מנהג שקראנו שחזר לאחרונה לאופנה בקרב נימולי ארה"ב) ורק שלא להיחשף. האיש שסיפורו הומחז בסרט השתתף באותה הקרנה ובסיום הסרט ניגשנו אליו על מנת לשמוע את דעתו לגבי התלבטותינו בנושא ברית המילה. הייתי בטוח שהאיש יירק לנו בפרצוף או לא ירצה כלל לדבר איתנו אחרי מה שעבר בחייו, אך במקום זה שמע אותנו האיש בהבנה וענה לנו שהוא עצמו, אחרי כל מה שעבר, חושב שברית המילה הוא מנהג ברברי שאינו ראוי ושלא היה מאחל אותו לאיש. כששאלנו אותו אם הוא עצמו מל את בניו, אמר שאכן מל אותם, ורק על מנת שלא יחוו את אותה חווית רדיפה שהוא עצמו חווה בזמן הנאצים. כלומר, שום חובה לאומית או מוסרית, אלא התגוננות מפני מסע הצלב החברתי. לסיכום, למרות שהדברים מובאים כאן בצורה מבודחת קמעה, ברור שתהליך קבלת ההחלטה שלא לימול את תום היה רציני וקשה ביותר. ריבוי השיקולים המעורבים בהחלטה, אי הודאות המעורבת בהחלטה והרגישות הרבה של נושא המילה מקשים מאד על תהליך קבלת ההחלטה. במהלך ההתלבטות שעברנו השתדלנו לשלב בין חשיבה רציונלית לבין צו ליבנו. בסופו של דבר, אנו חשים שקיבלנו את ההחלטה הנכונה ואנו שמחים על כך מאד.